מערכת דיוןדיני הארנונה הינם מערכת דינים מרתקת ומתפתחת שעניינה הסדרת חבותו של המחזיק בנכס בתשלום מס עירוני כלפי הרשות המקומית. מס זה מהווה את עיקר תקציב הרשות המקומית.
מידי תחילת שנה מחייבת הרשות המקומית מחזיקי נכסים (בין אם למגורים ובין אם לעסקים) בחיוב ארנונה. דרישת החיוב נקבעת בהתאם לגודל הנכס, סיווג הנכס, ואזור הנכס.
חשוב להבהיר כי כל רשות מקומית מחייבת על פי צו הארנונה שלה והדבר יוצר לא אחת פערים משמעותיים בין חיובי ארנונה ברשות מקומית אחת למשנתה.
ככל שקיימות טענות כאלה או אחרות כנגד החיוב בארנונה, קבע המחוקק מספר דרכים לתקיפתו:
מסלול ההשגה והערר ( ופנייה לערעור מנהלי במקרה בו נדחה הערר) בכל הנוגע לטענות המצויות "בחוק הרשויות המקומיות, ערר על קביעת ארנונה כללית".
מסלול על דרך של תקיפה בעתירה מנהלית בכל הנוגע לטענות בדבר חוקיות החיוב (ופנייה לערעור על עתירה מנהלית, בבית המשפט העליון, במקרה בו העתירה נדחית).
במקרים נדירים וחריגים ובהתקיים נסיבות יוצאות דופן ניתן יהיה לפנות גם לבית משפט אזרחי.
חשוב לציין כי פסיקות בתי המשפט השונים, בכל הנוגע לארנונה, הינן לא אחת מנוגדות וסותרות, הן משום חוסר בהירות משפטית, הן משום המתח המצוי שבין זכותה של הרשות המקומית, בהיותה נאמן הציבור, לגבות תשלומים המיועדים לרווחת הציבור לבין זכותו של החייב להגן על קניינו, הן משום שהדברים נקבעים לא אחת בשל נסיבות המקרה .
עם השנים מתפתחת מגמה בפסיקה שעניינה ריסון והגבלת הרשות המקומית מלנקוט בהליכים שרירותיים וחד צדדיים כנגד החייבים בארנונה. על התפתחות זו ראה במאמר שלהלן.
רק עורך דין מומחה העוסק בתחום זה שנים רבות ומכיר כל פסיקה מכל היבטיה, יוכל להגן על הלקוח שלו תוך שימוש בכל הידע שצבר כל השנים, לתועלתו של החייב בארנונה.
הלכת פרידמן – צעד נוסף בדרך לריסון כוחן של הרשויות המקומיות כנגד חייבים בארנונה
ביום 16/4/2018 התקבל בבית המשפט בבית המשפט העליון פסק דין עקרוני וחשוב, המהווה הלכה בדיני הארנונה.
פסק דין זה (רע"א 4302/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן צבי, להלן: "הלכת פרידמן" ) הינו, כך, בלשונו של ביהמ"ש, "חוליה נוספת בשרטוט גבולות כוחם של הליכי הגבייה המנהליים" הננקטים ע"י הרשויות המקומיות כנגד חייבים בארנונה. נזכיר כבר כאן כי פסק דין זה מצטרף אל שני פסקי דין נוספים (ואף יותר), שניתנו בבית המשפט העליון, במרוצת השנים האחרונות, שיש בצירופם של כל אלה בכדי להצביע על מגמה שתכליתה ריסון כוחן של הרשויות המקומיות והגבלת יכולתן להיפרע מחייבים בארנונה נוכח טענות שונות שיכול שיופנו כנגדן ע"י החייבים ומטעמם (הכוונה היא לרע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית, להלן: "הלכת נסייר" ו- עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' סלומון בע"מ, להלן: "הלכת סלומון") .
בכדי להבין את חשיבותו של פסק הדין ותרומתו להבהרת המצב המשפטי בכל הנוגע לפעולות שיש בכוחן של רשויות מקומיות, לנקוט, כנגד חייבים בארנונה, נידרש תחילה, בקצרה ובתמציתיות לסקירת המצב המשפטי ערב קבלת פסק הדין .
בעיקרון, שמורים לרשות המקומית שני הליכים שיש ביכולתה לנקוט כנגד חייבים בארנונה. ההליך הראשון הינו הליך הגבייה המנהלי ואילו ההליך השני הוא הגשת תביעה אזרחית, בד"כ בדרך של תביעה בסדר דין מקוצר.
במסגרת ההליך הראשון, רשאית הרשות לגבות את החוב בלא להיזקק לערכאות משפטיות או להליכי הוצאה לפועל רגילים. הסדר הגביה המנהלי מקנה לרשות סמכויות שונות לשם גביית החוב.
את הליכי הגביה המנהליים ניתן לחלק לשני סוגים: "גביה אקטיבית", במסגרתה הרשות נוקטת ביוזמתה הליכים לגביית החוב,(עיקולים, תפיסת נכסי החייב וכיו"ב ) ו"גביה פסיבית", במסגרתה הרשות אינה פועלת לגביית החובות, אלא ממתינה שהפרט יהא זכאי לאישור לפעולה כלשהיא (בד"כ עם העברת זכויותיו של הפרט, החייב, בנכס, לצד ג) ומתנה את האישור בתשלום החוב.
במהלך השנים שררה אי בהירות משפטית בכל הנוגע ליכולתו של החייב בארנונה לטעון טענות כנגד ההליכים הננקטים כנגדו מצד הרשות המקומית. ביתר שאת התבלטה אי הבהירות בשאלת התיישנות החובות- האם וכיצד ניתן לטעון כי חובות הארנונה התיישנו וכן בשאלת מידת השתהות הרשות המקומית בנקיטת הליכי גבייה כנגד החייב, כשיקול לביטול החובות או להפחתתם ועוד כהנה וכהנה.
אי בהירות זו יצרה מצב בו הייתה אף סברה כי חובות ארנונה אינם מתיישנים וכן כי לרשות המקומית שמורה הזכות לנקוט בהליכי גבייה כנגד החייבים כראות עינה ובמועד בו היא רואה לנכון לעשות כן.
בהלכת נסייר נקבע לראשונה כי יש להחיל את דיני ההתיישנות הרגילים על הליכי גבייה מינהליים. המשמעות היא שנישום שהרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מינהלית רשאי להתגונן בטענה שהחוב התיישן, וזאת על דרך יזומה מצד החייב של הגשת עתירה מינהלית נגד הרשות.
בהלכת סלומון, שהתקבלה מספר שנים לאחר מכן, הורחבה תחולתה של הלכת נסייר, ונקבע כי היא תחול גם בכל הנוגע להליכי גבייה "פסיביים" של חובות לרשויות המקומיות. משמעות הקביעה היא כי בחלוף תקופת ההתיישנות אין הרשות רשאית לדרוש את פירעון החובות שהתיישנו כתנאי למתן אישור או תעודה.
לשלמות התמונה נזכיר, כי בשנת 2012 התפרסמו הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בדבר הפעלת הליכי גבייה מנהליים, לפי פקודת המסים, גבייה. בהנחיות אלה נקבעו הכללים אשר על הרשויות המקומיות לפעול לאורן בנקטן הליכי גבייה והוסדר סד זמנים קצוב שעל הרשויות המקומיות לפעול במסגרתו לגביית חובות, שאם לא כן, עלולה הרשות המקומית להיות חשופה לטענה כי חל שיהוי בהתנהלותה.
הנה כי כן, במרוצת השנים האחרונות חלה מגמה המגבילה את הרשות המקומית מלנקוט בהליכים כנגד חייבים בארנונה באופן שרירותי וגורף וניתנו כלים לחייב לטעון להגנתו. הלכת פרידמן הינה נדבך נוסף, כאמור, המצטרף למגמה זו.
הלכת פרידמן:
בהלכת פרידמן נדונה השאלה האם הליכי גבייה מנהליים שננקטו עוצרים את מרוץ ההתיישנות בתביעה אזרחית, המוגשת ע"י הרשות המקומית לשם גביית החוב.
בין עיריית ירושלים לבין מר צבי פרידמן עמדה במחלוקת סוגיית חובותיו בארנונה של פרידמן לעירייה. פרידמן (שייצג את עצמו בכל הערכאות המשפטיות בה נדונה הסוגיה) טען כי חובותיו כלפי העירייה, בסך 106,000 ₪ עבור השנים 2000-2008 התיישנו זה מכבר. עיריית ירושלים טענה מצידה כי חובותיו של פרידמן כלפיה לא התיישנו נוכח הליכי גבייה מינהליים שנקטה במהלך השנים כנגדו, אשר עצרו, לשיטתה, את מרוץ ההתיישנות . למען הבהר הדברים נציין כי אליבא ד' עיריית ירושלים, כל פעולה מפעולות הגבייה מנהלית אותה נקטה כנגד פרידמן, עצרה את מירוץ ההתיישנות ומשכך ובהינתן שפעלה כנגדו במסגרת הליכי גביה מנהליים במהלך השנים, לא התיישנו חובותיו של פרידמן.
ביהמ"ש העליון, נוכח אי בהירות במצב המשפטי ולאור פסיקות סותרות שניתנו במהלך השנים קבע, באופן גורף וחד משמעי, כי להליכי גבייה מינהלית המתבצעים כנגד חייב בארנונה, אין כל השפעה על מרוץ ההתיישנות בתביעה אזרחית וכי הליכי הגבייה,, אינם משעים את תקופת ההתיישנות, היינו: ככל שהוגשה תביעה אזרחית כנגד חייב בארנונה מקץ שבע שנים ממועד החוב, אין רלוונטיות לשאלה האם ננקטו הליכי גבייה מנהליים כנגד החייב במהלך התקופה ולנתבע שמורה האפשרות לטעון כי חובותיו התיישנו זה מכבר.
ביהמ"ש הפריד, הלכה למעשה, בין מסלול הליכי הגבייה המנהליים לבין המסלול "האזרחי".
ביהמ"ש קבע כי לרשות המקומית קיים כלי (הוא האפשרות לנקוט הליכי גבייה מנהליים) אלא שכלי זה אינו יכול להקנות לרשות זכויות מהותיות כלשהן כלפי הנישום, או להשפיע על טענות ההגנה שזה יכול להעלות נגד דרישתה במסגרת ההליך האזרחי ובלשון ביהמ"ש: " אם כן, לרשות ניתן כלי עבודה נוח יותר במישור המינהלי, אך לא זכות יתר במישור הדין האזרחי. למעשה, טענת העירייה היא כי היתרון במעמדה המינהלי "מחלחל" אל תוך הדין האזרחי המהותי. אלא שההבדל ברור. במסלול המינהלי הרשות פועלת עם סמכויות מיוחדות שהיא רשאית להפעילן. ברם, בהליך האזרחי הרשות היא צד להליך הניצב מול צד אחר, כאשר במרכז עומד בית המשפט" .. ועוד הוסיף בית המשפט: " המסקנה היא כי אין להעניק לרשות "הקלות" בדמות עצירת מרוץ ההתיישנות בדין האזרחי, אך בשל העובדה כי נקטה בהליכי גבייה מינהליים. כאמור, בתחום דין ההתיישנות האזרחי ניצבת הרשות הציבורית ככל בעל דין (ההדגשות של הח"מ).
*עו"ד יובל ברוש הינו יוצא משרד עו"ד הררי טויסטר, הנחשב לאחד המשרדים הבכירים בארץ המייצג דרך קבע רשויות מקומיות. מזה כ-4 שנים, מנהל עו"ד ברוש, משרד המייצג את הפרט כנגד הרשות המקומית.
לייעוץ עם עו״ד יובל ברוש
עו״ד דב לרר: התלמידים יכולים לקבל פיצוי עד סה״כ של 602,000 ש״ח בגין תאונה אישית בבית הספר/תיכון
תלמידי בתי הספר הלומדים במסגרות החינוך השונות מכיתה א' ועד כתה י"ב, מבוטחים בפוליסה מיוחדת לתלמידים המגנה עליהם במקרי ביטוח.
עורך דין דב לרר מייצג תלמידים רבים התובעים את חברות הביטוח, את המוסד לביטוח לאומי וגופים מוניציפליים שונים בגין תאונות שקרו להם.
היקפי הפוליסה
כל אחת מהרשויות המקומיות, המועצות המקומיות והאזוריות השונות ברחבי הארץ, מחויבות להפעיל פוליסות ביטוח עבור כל אחד מתלמידי בתי הספר הלומד במסגרת חינוכית שחלה עליה חוק חינוך חובה. הפוליסה מגנה על התלמיד 24 שעות ביממה , הן בבית הספר והן בבית או ברחוב. כמו כן, הפוליסה הורחבה והיא תחול גם בחוץ לארץ, כל עוד הימצאות התלמיד בחו"ל קשורה בקשר ישיר למוסד החינוכי.
בעת רישום התלמידים לבתי הספר, חשוב לוודא כי אכן קיימת פוליסה תקפה עבור התלמידים ושהנהלת בית הספר אכן שילמה דמי ביטוח עבור הפעלת הפוליסה.
תאונה היא מקרה לא צפוי, אקט שקורה בפתאומיות ללא אפשרות להתגונן בפניו או להיערך אליו ושבגינו נגרם נזק לאותו תלמיד.
כאמור, על התאונה לגרור בעקבותיה פציעה בדרגות שונות המצריכה טיפול רפואי ולכן על חברת הביטוח חלה החובה לפצות את התלמיד בגין הנזק שנגרם לו. במקרים רבים התלמידים מפסידים ימי לימוד רבים בעת ההחלמה בבית החולים או בבית, הפציעות מצריכות לעתים ניתוחים והיערכות מיוחדת של התלמיד ובני ביתו. ההורים מפסידים ימי עבודה רבים והתלמיד מפסיד ימי לימודים רבים.
על התלמיד לשמור את כל התיעוד הרפואי ולהציגו בפני עורך דינו, אשר ישמש אותו בתביעת הנזק בגין התאונה.
החרגות במקרי ביטוח
- במציאות העכשווית, תלמידים רבים נפצעים גם בשל מעשי אלימות הקורים בבית הספר ומחוצה לו. אם הפציעה נגרמה עקב מעשה פלילי, כמו לדוגמה שימוש בסכין, הפוליסה אינה מכסה זאת והתלמיד לא יוכל לתבוע את חברת הביטוח.
- הורה שמכה את ילדיו, זהו מקרה חריג, אם יוכח שמדובר בתאונה, יקבל התלמיד פיצוי ואם יוכח שמדובר במקרה פלילי, לא יהיה במקרה זה כיסוי ביטוחי.
- הפוליסה אינה מכסה מקרים של התאבדויות.
- פוליסת התלמידים אינה מגנה על התלמידים במקרי תאונות דרכים לאור העובדה שקיים ביטוח חובה הממלא תפקיד זה.
- במקרה של תאונת דרכים בחו"ל (אלא אם כן, יש הרחבה מפורשת בפוליסה), תאונות עבודה- הגורם המטפל בכך הוא המוסד לביטוח לאומי, רשלנות רפואית ועוד.
- נכויות שונות, כמו פגיעה או מחלה נפשית אינם מכוסים בפוליסה ואי אפשר לקבל עבורם פיצוי אלא אם הוכח שהסיטואציה הנפשית נוצרה עקב התאונה. רק אם הוכח כך, יקבל הנפגע פיצוי על הנזק.
- אם התלמיד נמצא בחו"ל וחל מקרה ביטוח, הפוליסה תכסה את המקרה רק אם הוא נמצא בחו"ל במסגרת פעילות בית ספרית.
- במצב רגיל, הפוליסה אינה מכסה מקרים של מחלות שונות, אלא אם כן, המחלה פרצה עקב התאונה באופן ישיר.
פיצוי כספי
הפוליסה מכסה במקרי הביטוח השונים נזק שהפיצוי המקסימלי בגינו הוא בסך כ- 402,000 ₪.
- לא ישולם פיצוי בגין נכויות כמו לדוגמה צלקת שתישאר לכל החיים ותיצור נכות אסתטית, אלא אם ועדת החריגים אישרה פיצוי במקרה חריג זה.
- כל תלמיד שנקבעה לו נכות שהיא מעל 5% – זכאי לקבלת פיצוי.
- גם תלמיד שלא נקבעו לו אחוזי נכות לצמיתה, אך נגרם לו שבר או נזק אחר רשאי לתבוע את חברת הביטוח בגין פגיעה זו, בהתאם לסעיפי הפוליסה, לגבי זכאות בגין נכות זמנית והחזר עבור הוצאות רפואיות ( למעט מקרים בהם- יש מקור אחר שישלם ההוצאות הרפואיות לפי חוק, סכום יומי עבור נכות זמנית שווה ל- 213 ₪ לכל יום החל מיום התאונה בתנאי שיש מינימום 45 ימים רצופים והתשלום עד 3 חודשים.
- כך למשל, קביעת אחוזי נכות בשיעור 10%, בעקבות חוות דעת של מומחה על הפגיעה- מקנה פיצוי שערכו 10% מגובה הפיצוי המקסימלי דהיינו 40,200 ₪ .
- מעבר לסכום המרבי בסך כ- 402,000 ₪ (בגין 100% נכות לצמיתה), קיימים מקרים חריגים שבהם יש החלטה להעניק לנפגע גם מענק [תוספת] חומרה, כשאחוזי הנכות לצמיתה גבוהים מ- 80%. אז, אותו נפגע יקבל תוספת של כ- 50% משווי הנכות לצמיתה, עקב סעיף ההחמרה (מעל 80% נכות רפואית,לצמיתות). היקף הפיצוי המקסימלי בגין מענק החומרה הוא כ- 200,000 ₪ (כ- 50% תוספת לצמיתות). סה"כ כ- 602,000 ₪.
- בכל מקרה לא יהיה פיצוי בגין פוליסת תלמיד, שערכו הוא למעלה מ – 602,000 ₪, בגין הנכות הצמיתה.
- במקרה של מוות, עקב תאונת תלמידים, ישולם פיצוי כספי בסך של כ- 150,000 ₪.
מועדי הגשת תביעות לחברות הביטוח
במקרי תאונות, אפשר להגיש תביעות לחברות הביטוח במהלך השנים שבהם שהו התלמידים במסגרות החינוכיות השונות. ולעניין ההתיישנות- 3 שנים נוספות, מהמועד שבו הנפגע בגיר (בן 18), ועד גיל 21. לאחר מכן, אין אפשרות לתבוע את חברות הביטוח על מקרי תאונות שחלו במסגרות שנות הלימודים.
תביעות מצטברות
קיימים מקרים שבהם יש להגיש תביעות מצטברות, קרי שיש מספר גורמים אותם ניתן לתבוע מעבר ובנוסף לתביעה בגין פוליסת הביטוח בגין תאונות תלמידים, עבור מקרה ספציפי.
כך למשל, אם תלמיד מעד בבית הספר כיוון שהמרצפות לא רוצפו כיאות, אפשר לתבוע בנוסף לחברת הביטוח בגין תאונות תלמידים גם את העיריה שלא תיקנה את המפגע בגין רשלנותה בכך שלא דאגה לתחזוקה הולמת ובנוסף לכך לתבוע את משרד החינוך כיוון שמנהלי בית הספר לא דאגו לתיקון המפגע ולא פיקחו על הנושא כך שיבוצע.
כך למעשה, התביעות הן גם תביעות חוזיות כנגד חברות הביטוח (מכוח פוליסת תאונות תלמידים) וגם במצטבר תביעות מכוח עילת הנזיקין נגד כל הגורמים האחרים, בגין רשלנות והפרת חובות חקוקות שגרמו לנזק ולפגיעה, כגון תביעה נגד העירייה ומשרד החינוך.
